להודות לעוסקים בחקלאות

הגיליון הראשון של ניר ותלם יצא לאור בנובמבר 2007 .מאז יצאו
עשרות גיליונות והנה הגענו לגיליון האחרון בעריכתי.
בשנים בהם ערכתי את ניר ותלם, התרחשו כמה תהליכים משני מציאות,
המשבר הכלכלי, שינויים גלובליים, שינויי אקלים ועוד גורמים מקשים
על העוסקים בחקלאות. עוד ועוד חקלאים נוטשים את התחום, מעט
מאוד צעירים מצטרפים כדי לחזק את השורות. רוב הצעירים שפונים
ללימודי חקלאות חושבים על מחקר, הדרכה או הקמת סטארט אפ
בתחום שזה מצויין בפני עצמו, אבל המציאות העגומה מלמדת שרק
מעטים מעוניינים לעסוק בחקלאות בשדה, במטע או בחממה.
וזה אבסורד. כל אותם אנשים שקמים בבוקר ועם הבעת חשיבות עצמית
על פניהם, הולכים לעבוד ברפואה, בהייטק, בשוק ההון, במגזר הציבורי
ועוד תחומים נחשבים, לא יכולים לעשות זאת על בטן ריקה. כל חיינו
נסמכים על אותם אנשים המגדלים דגנים, קטניות, ירקות ופירות
וחומרי גלם. בלי מזון בסיסי – אף אחד לא יכול לשרוד, נכון או לא?
לפיכך, היה נכון להחשיב את מי שעובד בתחום גידול המזון כמי
שעבודתו בעלת חשיבות מהמעלה הראשונה! כל האוכלוסייה היתה
צריכה להודות לאנשים שעדיין עובדים בחקלאות, ומשרד החקלאות
היה אמור להחשב משרד מרכזי, בדיוק כמו משרד הביטחון או החינוך
להודות לעוסקים בחקלאות
מיכל צוריאל
תותים בחממה. צילם איתן סלע.
ניר ותלם | גיליון מס' 78 | יוני-יולי 2018 | 19
– ולא משרד שולי בסדר העדיפות הלאומי.
ונשאלת השאלה מדוע החקלאים ומגדלי המזון לא זוכים להערכה
המגיעה להם? מדוע בחברה המודרנית, הפירמידה הפוכה, והאנשים
הכי חשובים נמצאים בתחתית החשיבות הלאומית?
אין ספק שמנהיגות החקלאית כיום פועלת בתנאים קשים וסביבה
עויינת ולמרות זאת, יש הישגים, כמו למשל המסע האינטנסיבי של
החקלאים הצליח להביא למודעות הציבור הרחב כי יוקר המחירים
נובע בעיקר מפערי תיווך.
בכנס האחרון של האגודה המדעית בפקולטה לרחובות, אמר שלמה
בן אליהו, מנכ"ל משרד החקלאות כי משרדי הממשלה לא אוהבים
יבבנים. הניסוח הבוטה הזה יכול לתת מושג כיצד נתפסים החקלאים
בעיני קובעי המדיניות, שאינם רואים לפניהם אנשים גאים, מלח
הארץ שעמלים קשה מדי יום – אלא חבורה של יבבנים, שמתלוננים
על הכול, על מחיר המים, על עובדים זרים, על טרור חקלאי ופיצויים
שלא שולמו מאז צוק איתן.
אפשר כמובן, לדחות את הביקורת של בן אליהו מכל וכול כי ידוע מהי
המגמה במשרד החקלאות בעיקר בשנים האחרונות. מצד שני, אולי
הגיע הזמן להסתכל במראה ולשאול אולי יש צדק מסויים בדבריו?
אולי באמת הגיע הזמן שחקלאים יפסיקו להזדהות עם תפקיד ה"קורבן"
שיועד עבורם על ידי כל מיני גורמים אינטרסנטיים. אולי מספיק לחזר
על הפתחים מנקודת חולשה. אולי הגיע הזמן לגבש דימוי עוצמתי
שנשען על התרומה של החקלאות לחברה האנושית.
להמשיך ולדקלם "עד התלם האחרון שנושק לגבול" – זה מיושן ולא
יעיל. כדי לרומם את מעמד החקלאות למקום הראוי – כמי שמאפשרת
חיים, על ידי סיפוק מזון וחומרי גלם, צריך מנהיגות אמיתית. אנשים
שיודעים ליישם רעיונות לכלל מציאות. במצב הנוכחי, אין מנהיגים
אלא עסקנים, שפוחדים להסתכל על עצמם במראה וההפסד כולו שלנו.
ברגע שהחקלאים יבינו עד כמה חשובה ומרכזית העבודה שלהם ולמה
על כולנו להכיר ולהוקיר את תרומתם – נוכל לשכנע אחרים בצדקתנו.
תודות
לסיום, ברצוני להודות לכול מי שתמך ועשה במלאכה, לאהובה
צרפתי שהיתה ממונה על הפרסום, לאיתן סלע, על התמונות היפיפיות
שהכניסו הרבה צבע ושמחה לגיליונות. לדר' אפרים צוקרמן שעבר
על המאמרים וליוסף כץ, איש המיכון. תודה מיוחדת לגרשון שליסל
מנכ"ל הארגון שהגה ויזם את הפקת העתון ונתן לי את ההזדמנות
לערוך אותו ולכול המנכ"לים הבאים של הארגון, אורי נעמתי ודייויד
לוי, ולאברום גלבוע ראש מדור גד"ש.
שנים בהן אני עורכת את ניר ותלם פגשתי אנשים נפלאים שמחו לתרום
לעתון. התבלט משכמו ומעלה, דר' שייקה קלייפלד, ז"ל, שהאמין בכול
לבו כי העתון הוא כלי מצויין להעברת מידע בין אנשי מחקר ואקדמיה
וחקלאים ושי כיתאין ז"ל, מדריך שה"מ, שהלך לעולמו בטרם עת.
תודה גם למדריכי שה"מ, בעבר ובהווה, עופר גורן, דני זוהר, עוזי
נפתליהו, יגאל פלש, יפתח גלעדי, יואב גולן, אור רם, שמעון פרגמניק,
וינון שחם, שכתבו ומילאו את דפי הגיליונות במבחני זנים, בהנחיות
וסיכומי עונה.
תודה לכול הכותבים מהאקדמיה ומהשוק החופשי, תודה לכול מי שתרם
ותמך בעתון – וסליחה עם מי שלא הזכרתי כי תקצר היריעה מלהכיל.