העשרה ביולוגית של זרעי תירס מספוא כנגד מחלת הנבילה המאוחרת

מחלת הנבילה המאוחרת, הנגרמת על ידי הפתוגן Magnaporthiopsis maydis, מהווה איום חמור על גידול התירס בישראל, עם פוטנציאל לאובדן יבולים מוחלט בזנים רגישים.

הפתוגן שורד בקרקע ובזרעים ויכול להתקיים בצמחים עמידים ובפונדקאים נוספים. בעוד ששיטות הדברה כימיות קיימות מציעות פתרון יעיל, הן מלוות בחשש מפגיעה סביבתית ובריאותית ובפוטנציאל להתפתחות עמידות. המחקר הנוכחי התמקד בהבנת תפקידם של אנדופיטים במיקרוביום של זרעי תירס ברכישת עמידות הצמח למחלת הנבילה המאוחרת. מרבית מיני המיקרואורגניזמים אשר בודדו מגרגרי תירס וזוהו כאן הציגו פעילות אנטגוניסטית כלפי הפתוגן M. maydis בתנאי מעבדה (בדיקות מטבוליטים מופרשים והתמודדות ישירה).

מבין האנדופיטים, החיידק Bacillus subtilis (R2) נמצא כיעיל ביותר בהגנה, עם שיפור של 50% בנביטת הזרעים ו-34% במסת הנבטים. העמידות או הרגישות של זן התירס למחלה עשויה להיות קשורה לאנדופיט המיישב אותו. אכן, המינים הפטרייתיים המוצלחים ביותר בדיכוי הפתוגן בסוף עונת גידול מלאה (בעציצים בבית רשת), בודדו מזני תירס רגישים למחלה, מגטון ופרלוד. בלט במיוחד (עם מובהקות סטטיסטית במדדי המשקל), התבדיד Aspergillus terreus (PE2). בקציר, כל טיפולי העשרת הזרעים גרמו לדיכוי של 47% ומעלה ברמות הפתוגן בשורשים (איתור מולקולארי מבוסס qPCR), עם עיכוב של 97% בטיפולים R2 ו- PE2. חשוב להבהיר במחקרים עתידיים את הקשר האפשרי בין רגישות זני התירס למחלה לבין הפוטנציאל ההגנתי של מינים המאכלסים את הזרע.

כמו כן, חיוני לחקור את השפעתם של האנדופיטים המועילים כנגד M. maydis  בתנאי שדה. תוצאות המחקר מעודדות להעמיק ולהרחיב את הידע בנושא זה על מנת לחשוף את הפוטנציאל של חיזוק מיקרוביום התירס במאבק הצמח כנגד הגורם למחלת הנבילה בפרט ופתוגנים בכלל.