בעבודה זו מתואר מבחן זנים לאיתור זנים בעלי רגישות נמוכה למחלת הנבילה המאוחרת בתירס, כדי שיתאימו לזריעה מסחרית בחלקות מאולחות ברחבי המדינה
מבוא
מחלת הנבילה המאוחרת (late wilt) בתירס נפוצה מזה כ- 30 שנה בגליל העליון ובעיקר בעמק החולה. בשנים האחרונות החריפה המחלה והתפשטה לעמק יזרעאל, לבית שאן, לגליל המערבי, לדרום רמת הגולן, לשפלת יהודה ולשפלה הדרומית, בצרעה, בנצר סירני, ביבנה וכפר דרום.
המחלה תוארה לראשונה במצרים ב-1960 והוגדרה כמחלת התירס החמורה ביותר במצרים. בהמשך דווחה המחלה גם בארצות נוספות והיא מוערכת כגורם סיכון משמעותי לייצור התירס בארה"ב. בשדות מסוימים ובצמחי זנים רגישים עלולה המחלה לפגוע ב- 100% מהצמחים.
המחלה מאופיינת בנבילה מהירה יחסית של התירס, המתרחשת לרוב בתירס מלפני שלב הפריחה (tasseling) ועד זמן קצר לפני הבגרות (מכאן השם נבילה מאוחרת – Late wilt).
בתירס למספוא בישראל היא מופיעה בגיל 60-90 יום, ואילו בתירס מתוק בין 45-70 ימים מזריעה, תלוי בזן, באזור ובעונת השנה. ההתייבשות מתחילה בחלקו התחתון של הצמח כלפי מעלה וכוללת הצהבה והתייבשות של העלים, שינוי צבע לצהוב-חום של צרורות ההובלה, ולאחריהם הופעה של פסים אדומים-חומים על הפרקים. במקרים חמורים לא נוצרים קלחים. אם נוצרים זרעים הם מכווצים ובעלי התפתחות מועטה. הזרעים המודבקים עשויים להפיץ את המחלה.
הפטרייה H. maydis מדביקה צמחי תירס צעירים בקלות, אך יכולת זאת נעלמת עם התבגרות הצמח והפטרייה אינה מסוגלת להדביק צמחים מבוגרים פנולוגית לאחר פריחה זכרית. לאחר החדירה, מתפשטת הפטרייה באיטיות מעלה, בעיקר לאורך העצה, ולאחר מספר שבועות ניתן למצוא קורים ונבגים במרבית צינורות העצה שבקרקע ובמפרק הגבעול הראשון שמעל הקרקע.
במצרים בודדו החוקרים, מצמחים נגועים, 4 גזעים שונים של הפטרייה, השונים משמעותית בכושרם לגרום למחלה. אחד מאלו נחשב לאלים וגורם למחלה גם בזני צמחים שנחשבים עמידים למחלה. מכאן החשיבות הרבה לאיתור זנים עמידים חדשים ובמקביל לאתר את גזעי המחלה הנפוצים בישראל ומסכנים את הגידול.
בקיץ 2010 החלו להופיע בעמק החולה סימני מחלה גם בזן רויאלטי, שעד כה נחשב לעמיד (ווינברג ועמיתיו 2010, נתונים שלא פורסמו) ובשנת 2012 התמוטט שדה של זן זה (רויאלטי) בבית שאן.
מבחן הזנים נזרע בחלקת "מחוגי 1" סמוך לקיבוץ עמיר. בשנת 2012 אובחנה בחלקה זאת מחלת ההתייבשות המאוחרת בזן התירס המתוק פרלוד. המחלה גרמה לנבילה כמעט מוחלטת של כל הצמחים בחלקה קצת לפני מועד הקטיף המיועד. בנוסף, הצמחים רבצו והיה קשה מאד לבצע קטיף בקומביין להציל את מעט היבול שנותר. לכן נבחרה חלקה זאת בשנת 2013 כמתאימה ביותר לבחינת עמידות הזנים לתופעה.
בניסוי ב- 2013 נבחנו 7 זני תירס מתוק ו- 10 זנים של תירס סופר מתוק. הניסוי בוצע בשיתוף ד"ר צפריר וינברג וחברת גליל זרעים, שבחנו בניסוי זה גם מכלואים חדשים שיוצרו כדי להתמודד עם המחלה. על פי התוצאות בניסוי היה ניתן להמליץ לחברות הזרעים כמו גם לחקלאים בכל הארץ, אילו מזני התירס רגישים למחלה ואילו זנים סבילים או רגישותם נמוכה.
היות ועל פי ידע שנאסף בשנים האחרונות המחלה התפשטה כמעט בכל אזורי הארץ, חשיבות המשך בדיקות הזנים הוא קריטי להמשך גידול זה.
בשנת 2010 הוכיח ד"ר צפריר וינברג שניתן למנוע את פגיעת המחלה במשך גידול תירס מתוק רגיש מהזן ג'ובילי. מניעת התייבשות הצמחים הושגה על ידי הגמעת עמיסטר (מכיל 250 גרם לליטר Azoxystrobin) בטפטוף בצמוד לשורת הגידול, 3 פעמים במינון 150 סמ"ק לדונם כל פעם.
רוב שטחי התירס בגליל העליון מושקים בקונועים, לכן יש צורך למצוא דרך יישום שונה למנוע את התבטאות המחלה. בשנים האחרונות נפוץ מאד ברוב גידולי השדה כמו גם בגידול תירס מתוק ומספוא שימוש במרסס מכוון מוגן להדברת עשבים. מרסס זה מאפשר לרסס חומרים קוטלי עשבים סלקטיבים ושאריתיים על בסיסי הגבעולים ולהצניעם בהשקיה בקונוע. בשיטה זאת ניתן כמובן ליישם ולהצניע גם קוטלי מחלות שיכולים להיקלט מהקרקע על ידי מערכת השורשים ולנוע בצמח.
בקיץ 2015 נבדקה האפשרות לרסס עמיסטר על בסיסי הגבעולים ולהצניע את החומר בהשקיה בקונוע מיד לאחר היישום. בניסוי זה הייתה הצלחה מוגבלת ונראה שיש מקום לשפר ו/או לבחון אפשרויות יישום שונים של החומר להגדלת יעילות ההדברה.
היות ונמצא כי למחלה יש מספר גזעים, אם כי עדיין בישראל לא הוכחה עובדה זאת, הממשק הנדרש בהתמודדות הוא שילוב של אמצעים שעשויים לעכב את המחלה עם זנים עמידים של תירס למחלה. עיטוי זרעים בפונגיצידים, בעיקר נגד מחלות נישאות בזרעים (seed born) ושורדות קרקע (soil born), היא טכנולוגיה מקובלת בגידולים רבים.
במעבדתו של ד"ר אופיר דגני, החוקר את מחלת ההתייבשות המאוחרת בתירס, נמצא שעיטוי זרעים בעמיסטר מעכב את המחלה, על כן היה מקום לבחון בניסוי שדה מסודר עובדה זאת בזנים רגישים בהשוואה לזנים עמידים למחלה על רקע של קרקע מאולחת.
בשנים האחרונות פותחה בישראל בחברת Groundwork תוארית של הפטרייה מיקוריזה, שניתן להשתמש בה לעיטוי זרעים. הפטרייה בדרך כלל מסייעת לצמח לקלוט זרחן מהקרקע על רקע של מחסור ביסוד זה, אך יתכן ובנוסף היא עשויה לעזור לצמח להתמודד עם אילוח מוקדם של מחלות קרקע ו/או להתמודד טוב יותר עם עקות על רקע של אילוח בפטריות הפוגע בפעילות השורשים.
בשנת 2015 נבדקה השערה זאת בניסוי שדה בגד"ש שמ"ש. עיטוי זרעים בזן מספוא רגיש 32w86 עיכב במקצת את הופעת המחלה. בשטחי תירס מסחריים בהם נבדקה הטכנולוגיה נראה היה שהעיטוי "עושה משהו" על כן היה מקום לחזור על טיפול זה בניסוי שדה מסודר בזנים רגישים.
בשנת 2016, שוב בחלקה בגד"ש שמ"ש, נבדקה השפעת עיטוי זרעים במיקוריזה ובעמיסטר בזן מספוא עמיד 32D99 ובזן הרגיש 32W86. בנוסף נבדקו זנים נוספים למידת רגישותם למחלה. מידת הרגישות נבחנה, בדומה לשנה קודמת, על ידי הערכת מידת ההתייבשות בשדה ועל פי בדיקת DNA המחלה בצמחים. לטיפולים בזרעים הייתה השפעה מוגבלת וזמנית מאד. נראה היה שיש צורך למצוא טיפולים נוספים ו/או אחרים שיעכבו את המחלה בזנים הרגישים. זאת, כמובן, לבד מהצורך להמשיך לחפש זנים נוספים בעלי רגישות נמוכה למחלה.
בשנת 2017 נמצא בניסוי באותה חלקה שהזנים החדשים שהובאו לארץ, הטאו על ידי חברת תרסיס, אולין ו- LG 30500 על יד חברת הזרע ו- P2088 על ידי חברת גדות – סבילים ברמה גבוהה מאד למחלה, ואילו הזנים ZMK1, ו- ZMK2 שהובאו על ידי חברת לינאפ, P1420 שהובא על ידי חברת גדות אגרו וקגרוס שהובא על ידי חברת אגריקה, נמצאו רגישים מאד למחלה. הזן החדש ZMK3 שהובא על ידי חברת לינאפ נמצא סביל ברמה בינונית. קביעת הרגישות בוצעה על ידי הערכת התייבשות הצמחים בשלבי הגידול השונים ועל פי קביעת נוכחות ה- DNA של המחלה בצמחים.
הערכת רגישות הזנים החדשים למחלה סייעה לחברות לקבל החלטה איזה זנים יש מקום להמשיך לייבא לישראל. כמו כן סייעה למערכת ההדרכה ולחקלאים בבחירת הזנים לגידול בחלקות בהן היה חשד לנוכחות המחלה.