ארגון עובדי הפלחה
ניר ותלם 3
מחירון דיגיטלי
גלבוע טייר סנטר
ממצווה למועקה / הרב בני לאו
12/09/2007

 ממצווה למועקה

שעבוד מיעוט החקלאים הישראלים לשמיטה, מצווה שקיומה לא אפשרי, אינו מוסרי

מאת בני לאו


קרבה שנת השבע, שנת השמיטה. הסוחרים הגדולים מתעוררים. הזדמנות לארגן שווקים גדולים של תוצרת ללא מגע יד יהודי: "ללא חשש שביעית". גופי כשרות חרדיים נרתמים לחיזוק ועידוד הצריכה מיבולי נוכרים.

הציבור העירוני כמעט שאינו מודע למאבקי ההישרדות של קומץ החקלאים היהודים. נושא השמיטה נתפש בקרב הציבור הרחב כעוד רכיב של דיני כשרות המזון. כשם שמוכרים חסה ללא חשש תולעים, פרי ללא חשש ערלה וירק ללא חשש טבל, כך מוכרים תוצרת חקלאית "ללא חשש שביעית". השביעית חדלה להיות מצווה מכוננת של החברה הישראלית ונהפכה לעוד "חשש", ממיני החששות המלווות את היהודי בעבודתו את בוראו.

הרבנות הראשית לישראל התמידה גם השנה, לאחר בירור מעמיק של המציאות החקלאית בישראל, לכוון את החקלאים לחתום על שטרי מכירת הקרקעות, כדי לאפשר המשך חקלאות יהודית במדינה. אולם בידה השנייה שיחררה את רבני הערים מכפיפותם להוראה זו ואיפשרה לרחוב החרדי להוביל את הקו ש"מהדר" בשמירת האינטרסים של הצרכן החרדי ומתעלם מכל השאר. כך, אנו מוצאים רבני ערים שמוציאים הוראות האוסרות על מסעדות ובעלי עסק להכניס תוצרת חקלאית ישראלית ומחייבת אותם לעבוד מול ספקים שמייבאים סחורה זרה.

כל "בר בי רב" יודע שההלכה מסוגלת ומעוניינת להתמודד עם קשיים שעשויים להיווצר בינה למציאות המשתנה. מה שלא מספיק ידוע הוא שהפתרונות ההלכתיים באים ביחס ישיר למידת הלחץ שהפוסק (והציבור שבסביבתו הוא חי) חש בנושא הנידון. מיקומו החברתי של פוסק ההלכה גורם לשינוי השקפה וממילא מביא לשינוי עמדות בהתאם לנקודת ההשקפה.

יש כמובן איסורים ששום לחץ חברתי או סביבתי אינם יכולים להם - "אין עצה ואין תבונה נגד ה'". עמדתו של הרב קוק ביחס לשנת השמיטה מדגימה זאת בצורה הטובה ביותר: כל עוד היה הרב קוק בחו"ל (לפני 1904), רחוק מן החקלאות הישראלית ומהחקלאים היהודים, החזיק בעמדה האידילית-אוטופית של שמירת שמיטה כהלכתה, ללא הזדקקות לשום היתר. הוא היה מ"חובבי ציון", שהאמינו בכל לב שעל ידי הימנעות מעבודה חקלאית בשנת השמיטה יקודם רעיון הגאולה. רק כשעלה לארץ ונפגש עם חקלאי המושבות ביפו וסביבותיה הבין הרב קוק את הלחץ והצורך בהיתר המפקיע למעשה את איסורי השמיטה של סחורה חקלאית מתוצרת יהודית: "אף שהלב כואב הרבה על כל מה שאנחנו זקוקים לזה, מכל מקום ההכרח לא יגונה, והננו מוכרחים להיכנס בפירצה דחוקה ולסמוך על דרכי ההיתר".

בדיוק בקוטב השני נמצא הרחוב החרדי. רובו מתמודד עם סוגיית השמיטה מההיבט הצרכני שלה. הדילמה של משפחה ממוצעת בבני ברק היא היכן ניתן למצוא פירות וירקות במחיר הוגן וללא "חשש שמיטה". השמיטה הפכה ממצווה מפוארת למועקה שצריך להיזהר מפניה ולהתגבר עליה. הפתרון הראשי של הרחוב החרדי הוא להבטיח לקהלם תוצרת חקלאית לא-יהודית, כאשר כל מגע של יהודי עם גידולים חקלאיים הופך את התוצרת לבעייתית. לכן, באופן מסורתי יעדיפו צרכני הרחוב החרדי את התוצרת הירדנית או המיובאת על פני תוצרת "כחול לבן". את הלחץ שחש הרב קוק בשעתו חשים רק רבנים הנושאים על שכמם אחריות כלל-ישראלית, ולכן התמידה הרבנות הראשית בכל שנותיה בתמיכה ב"היתר המכירה" - למרות הפקפוקים שקמו עליו.

גם ההנהגה של הרבנות הספרדית התמידה כל השנים לתמוך ב"היתר המכירה" כדי לא להרוס את החקלאות הישראלית. לפני שבע שנים עמד הרב אליהו בקשי דורון ומסר נפשו, נגד הרחוב החרדי, כדי לחזק את ההיתר. מורו ורבו, הרב עובדיה יוסף, החזיק בידו ועודד אותו. באחת מדרשותיו בשמיטה הקודמת ציטט הרב עובדיה את הספר "ישועות מלכו": "שעל ידי פחזותם של האשכנזים יצאה מכשלה גדולה כי יעבדו ישראל בעצמם את שדותיהם (אף בלי היתר מכירה)". רק התעלמות מהמצב החברתי בישראל יכולה להביא לפסילת ההיתר בצורה טוטאלית.

אנו, אנשי הציונות (על גווניה השונים), מוכרחים להתייצב באופן ברור לימין החקלאים ולא לתת לכוחות אינטרסנטיים להשתלט על צמתים מרכזיים בחיינו. כנגד כל המודעות של סוחרי שביעית, המשתבחים באספקת יבול נוכרים, אנו צריכים לגבש מדיניות של צריכה ישראלית. חובתנו להודיע בבתי הספר, בתנועות הנוער, בבתי הכנסת ובכל כינוס אפשרי, שכל צריכה מתוצרת נוכרית פורמת עוד חוט מדגל הציונות. החקלאות הישראלית נמצאת במגננה כלכלית מזה מספר שנים. שנת השמיטה יכולה להיות עבור רבים מהחקלאים היהודיים עוד מדרגה מכשילה שממוטטת אותם.

הערך של שימור חקלאות ישראלית צריך להיות הדבק שמאחד את כל מי שמאמין ברעיון שיבת העם לאדמתו. יש כמה חקלאים דתיים שעושים מאמצים לנהל את מערכות הייצור החקלאי שלהם על פי ההוראות המחמירות של ההלכה. אותם חקלאים ראויים למלוא הכבוד והתמיכה. ישנן גם דרכי גידול חקלאי המתגברות על איסורי ההלכה ומאפשרים לחקלאי היהודי לשווק את תוצרתו ללא איסור הלכתי. וישנה חקלאות ישראלית, של קיבוצים ומושבים, שעדיין נזקקים לאותו "היתר מכירה". כל אלה עדיפים על פני הזנחת הארץ לידי סוחרים קטנים ונצלנים שבשם הרווח המקומי מוכנים להחדיר לארץ מגדלים חיצוניים המחבלים בתוצרת המקומית.

את הרעיון המקורי של שנת השמיטה, שנה של הפסקת תחרות ועידון האדם, נצטרך להפנות לאפיקים אחרים, הרלוונטיים לרובה של האוכלוסייה. לא נכון ולא מוסרי לשעבד את מיעוט החקלאים הישראלים למצווה שקיומה אינו אפשרי עוד.

 

 כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד